בכל שנה, בסוף הקיץ, מתרחש הפלא: אדמת הלס יבשה, סדוקה, צמאה לגשם.
ואז בתפר שבין תשרי לחשוון, מגיע חודש אוקטובר. כן, כן, אוקטובר כי לטבע יש זיכרון פנומנלי, אבל אפילו לא יום זיכרון אחד...
הגשם הראשון מנשים את האדמה המתעוררת, המשוועת שיעבדו אותה, שיזרעו בה. אט אט היא מתכסה בפלומה ירקרקה, מבצבצת וקוסמת לרוכבי האופניים, מחייכת אליהם .
כבר מזמן חלמנו איך לזקק את המראות והריחות לטעם השדות, אבל איך מזקקים טבע? איך מזקקים את אחוות החקלאים, את החברותא של רוכבי האופניים - מהשדות ועד סביב למדורה?
השנה מצאנו .
השנה זרענו שעורה באדמת הלס של קיבוץ בארי, באדמה הפצועה, שהיא העוגן שלנו. ואת השעורה הזאת, שפרצה משדותינו, זיקקנו לוויסקי, שריחותיו וטעמיו הם תבנית נוף מולדתו, תבנית נוף מולדתנו.
מהדורה מוקדמת, שעדיין לא יוצרה מהשעורה שגדלה בקיבוץ בארי.
סכום מכל בקבוק יועבר כתרומה לישוביי הנגב המערבי.
